עשרת הימים הנוראים של מר ליברמן

מר ליברמן היה פקיד בית המשפט במגרש הרוסים בירושלים לבלר ומזכיר, שחי חיים של שיגרה כאלמן, ביתו היה בשכונת ממילא בירושלים בחלק הצפוני הנושק לשכונת המוגרבים , מדי יום היה חוצה דרך בית הקברות המוסלמי הישן דרך בריכת ממילא וגן העצמאות ועולה ברח' נחלת שבעה , מעט קפנדריה לעבודתו אך כך בדרכו היה נוטה לשבת ולפתוח את היום כשהוא מעיין בכותרות עיתונים של אתמול או גונב כותרות בעיניים משכן לשולחן תוך שהוא שותה מיץ תפוזים וקפה עם תופיני בצק כלשהם אצל בית קפה ותיק שכבר מזמן איננו.
בשש ושלושים היה נוהג לצאת את ביתו בידו האחת תיק עור ישן עשוי מעור חזיר שהביא איתו עוד מאירופה, תיק יאה ללבלר ובו כיסים ומיני קולמוסין עטים עפרונות דפי נייר וכריך שהיה מכין לעצמו ואורז בנייר פרגמנט. . ממעיט היה בדיבור גם עם עצמו .
באותו יום היה תחילת ספטמבר חודש אלול כבר לא זכור אם היה זה ד' או ה' באלול יצא מר ליברמן כדרכו ונכנס אל מכשירי כתיבה בדין ומכחולין חנות 'ארטא' (שכן מצייר היה בשעות הפנאי ועוצר שם לעיתין) ובחר לעצמו יומן שנה חדשה, שמח וטוב לב יצא עם יומן כחול בכריכה קשה, תחוב תחת בית שחיו ומתחת המעין ספק מעיל ספק גלימה אותו נהג ללבוש בכל ימות השנה.
התיישב בקפה המקובל, פתח והוציא עט נובע מהמשובחים של פליקן והחל כותב כמה מילים בפתח היומן ….
משסיים, הגיע לבית המשפט ובפרוזדור עצר אותו השופט גליקסמן, וביקש לקבוע עימו משהו בתאריך כ"ד באלול בשעה עשר. פתח ליברמן את יומנו כדי לרשום אך היום לא נמצא. דף חסר, דפדף הלאה ורצה לרשום זאת בשבוע שאחרי באותו יום. הבחין ליברמן שגליקסמן מבחין במשהו תמוה ומיהר לסגור את היומן : אהה אזכור זאת ממילא, אכתוב זאת מאוחר יותר אצה לי הדרך שנזכרתי בנייר שהייתי אמור לסיים הבוקר אמר.
מיהר ליברמן לחדרו שמאחורי הלשכה והביט בעיון עיין היטב ביומנו החדש, סופר דפים רצוא ושוב,למרבה הפלא הבחין שחמישה דפים חסרים,
שב ובדק ודפדף הימים שבין כסה לעשור חסרו ביומן?
שום ספק הביט היטב בין הדפים לא שמץ של בדל נייר, הם לא היו שם מעולם, לא שמישהו תלש אותם.

באחת יצא מהעבודה להפסקה ומיהר לחנות להחליף את היומן אך בעודו בפתח החנות נזכר כי כבר כתב מספר מילים .
היות וכך הניח את היומן תחת זרועו נעמד מול מדף של היומנים, והתכוון להחליף באין רואה ביומן אחר, שלח ידו לאחוז באחר והציץ מעבר לכתפו אל דלפק הזבן שהיה נראה טרוד וכפוף אל המדפים שמעבר לדלפק כשנכנס, מעשה שטן כעת בדיוק נעץ בו המוכר מבט חד, היות וכך הניח ליברמן במופגן את היומן החדש חזרה במדף תוך שהוא עושה תנועה של ביטול בידו כאדם השח עם עצמו, ויצא במנוד ראש עם היומן החסר תחת מעילו, שווא, כלעומת שבא.
פסע חזרה לעבודה וכבר התחילו מחשבות רוחשות במוחו…. אחר הצהרים מששב לביתו התחילו המחשבות לנקר יותר ויותר, ככל שניסה לגרשן חזרו ביתר שאת חששות סתומים פחדים ומחשבות משונות
הוא לא היה מהמאמינים בסימנים ובאמונות תפלות, שכן איש של היגיון ישר היה ואת גבולות ההיגיון מעולם לא חצה, איש מעשי ומעט החלומות שהיו לו דהו מכבר בקושי יכול היה לזכור מה היו אז כשהיה צעיר .
בינתיים החלה מחשבה מנקרת שמשהו איום נורא אולי עומד, עלול להתרחש, ואולי זה סימן רע, שמא תאונה שמא אירוע שיפגע בו או יוביל להעלמות, למוות, שלא נדע .
לא אטריד אתכם בכל מה שעבר אליו אך גמלה החלטה בליבו; הוא יקנה וירכוש כל דבר מאכל ומשקה שיהיה זקוק לו למשך עשרה ימים, ולמשך עשרת הימים החסרים לא ילך לעבודה, יסתגר בביתוויגיף עצמו מן העולם.
כך חלפו ימים בציפיה דרוכה והכנות, ימים הצטברו לזכותו לחופשה שממילא אף פעם לא ניצל כיון שמעודו לא חפץ לצאת את העיר או להפסיק את שיגרת חייו,
ידע שאין לא מה להספיק אם יפסיק את השיגרה. חופש היה מבחינתו תמיד משהו שקיבל על עצמו בלית ברירה, בימים בהם בית המשפט יצא לפגרה.
ביום המיועד הגיף את תריסי הבית נעל את הדלתות מבפנים, הסיט את הוילונות, ובילה את הימים מבלי לצאת .
משוכנע היה כי אם משהו רע אמור היה לקרות בעשרת הימים החסרים הרי שבביתו- מבצרו הוא מוגן. יחד עם זאת היה זהיר וכיבה את הפחד שנטעו בו דמיונות מוזרים שאף פעם לא חווה, והחלו קודחים במוחו.
כמו אדם בעיניים קשורות היודע שהוא עומד לקבל מכה אך אינו יודע מתי.
עצביו מרוטים היו כמו תרנגול שנמרט, מוחו הרגיש חשוף וקודח .
ניסה להרבות בשינה ככל האפשר האזין לרדיו, בערבים הביט בערוץ הראשון.

בערב היום האחרון כבר החל לחוש הקלה, הקול שכל הזמן ניסה לאמר: עזוב זה דימיון אין שחר לעניין, רק טעות של כורך חלה בדפים, החל להתגבר. וכבר העז והסיט שוב ופתח את הוילונות,
למחרת התעורר פתח את התריסים ומעין הקלה עצומה שלא ידע כמוה מעולם מאז מות אשתו התפשטה בגופו,

זה היה שבועות אחר כך כאשר ליברמן שכב על ערש הדוי בבית החולים בלונדון ולפני מותו שיחזר את מערכת הארועים הכאוטית והפאזל של האירועים שהובילו למותו.
שרשרת מקרים שלכאורה הייתה נראית על טבעית אך מאידך סדורה על פי היגיון שבו דבר מוביל לדבר,
וכל ארוע שהתרחש במקום אחר בעשרת הימים הנוראים ולכאורה לא היה קשור בו אישית הביא
לסיום הבלתי נמנע.
הכל החל שבועות אחר החגים כשהגיע מכתב רשום על שמו מעורך דין בריטי המבשר לו על ירושה אדירה שנפלה בחלקו עקב מות דוד
 בארגנטינה, דוד מדרגה שניה, קרוב משפחה רחוק שנזכר כי  רק בילדותו  שמע את שמעו, מות דוד חל ביום השני של עשרת הימים הנוראים עקב רשלנות של מישהו ביום שלפניו.
כל מסכת האירועים המוזרה השזורה דבר דבור על אופניו הייתה פאזל מורכב של אירועים, שלו אקדיש את הזמן בעתיד, משחזור הסיפור כפי ששמעתי ממי שהיה צייר אף הוא, ואושפז במיטה לידו, מר רייזר, שהיה נוהג לחבוש כובע נפוליאון, לצייר, ולעיתים מסב עימו בבקרים,
בקפה ההוא שכבר אינו קיים.
מר רייזר ביקש ממני לשמור את התיק שהעביר לו ליברמן.
יום אחד אשב לקרוא ולפענח את כל דפי כתבי היד הצפופים שבו.
אחרי שאלמד גרמנית.