|
סוֹנֶטָה לָאָבִיב פֹּה וָשָׁם עוֹד נוֹצְצִים אֲגַמֵּי מַלְקוֹש, נִקְוִים כְּמוֹ שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁל צְחוֹק בְּגוּמוֹת לְחָיַיִּךְ.
אָבִיב בָּא אִיש לֹא יוֹדֵעַ כֵּיצַד הוּא עָשָה אֶת זֶה . כְּמוֹ שֶׁהוּא קוֹרֵא לַגֵּאוּת.
הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת
עוֹשֶׂה לָךְ בַּלֵּילוֹת כְּשֶׁאֲנַחְנוּ צָמָה שֶׁל אַהֲבָה אַחַת.
הומאז' לאביב , נרודה ומצ'אדו.
אם האביב היה אישה עם צמה…ודאי היה נראה כמוה … |
שבין האביב לצמה התכוונתי.
מה פתאום. ירח קורא לגאות כי הגאות מרוממת ת'מים, האביב משככם. ירח מרשה את הלילה. האביב מקצרו. הלילה משמר עוד מעט מהקור, והאביב ממיס את הכל.
השאלה היא בכלל על החורף: איך הוא נותן. איך הוא נופל כמו ארז מול כמה קרני אור שמרצדות בפתייניות עתיקה [גם אם בצמות זהובות של מרי או קייט או אשלי או אולסן או בשיא תעוזתן החמקנית המודעת לכוח עצמה גם על אגמים של מלקוש! (לא יאמן כמה בקרב הזה הכל ידוע מראש.)] כמה קרניים שבעפעוף חיוור פוערות לרווחה בשבריריות קסומה את שערי טרויה לקול צהלת החמסין הזועם. אז מה פתאום שירח פיכח יקרא לאביב מסמם. ומה פתאום נכרתה לו פה ברית עד שכבר הגשם נותן.
אבל. אם כן לזרום עם הרגע ועם שירך המקסים שווה מחקר העניין הזה על הקשר שבינו לבין הצמה.