הוא נולד בירושלים וגר בתל אביב. הוא מבדיל בין לאה גולדברג לש"י עגנון לפי הסוכריות שקיבל מהם. 1,339 מילים עם המוזיקאי והיוצר אבנר שטראוס (58), נשוי+ 4, שלא נוהג במכונית מכיוון שכל מפגר יכול לעשות זאת
פורסם בזמן ירושלים מאת חן זורע | 4/10/2012 12:02
"אני עצוב כשאני חושב על ירושלים. בעבר לא היה דבר שלא אהבתי בה. שכשהייתי מגיע אליה, הריאות שלי היו מתמלאות אוויר, והרגשתי כבן השב הביתה. אבל היום העיר משרה עליי הרגשה רעה. ההרגשה הטובה היא כבר לא להגיע אליה אלא לעזוב אותה. מה שהיה בירושלים לא ישוב עוד. גידלתי שתיים מבנותיי בירושלים. אני חושב שירושלים היא פריזמה שדרכה אפשר להבין את המתרחש בארץ כולה. כל מה שקורה היום בירושלים צפוי לקרות בעתיד בישראל.
"בירושלים של פעם הייתה אווירה של שלום ושלווה, של כיף. הכוח של העיר היה מרוכז עד שבנו סביבה פרברי שינה. הרצועה שנבנתה סביב מרכז העיר דיללה את כוחה של העיר. פעם כשהייתי הולך ברחובות, הייתי מכיר כל אדם שני, בכל מקום אנשים היו מברכים לשלום זה את זה. היום כולם זרים וקרים, בדיוק כמו במקומות אחרים בארץ, העיר מפולגת ומקוטבת מדיי. כשהייתי צעיר גרתי בממילא, ולעתים הייתי נקלע לכפרים הערביים הסמוכים, כמו אבו-תור או אבו-דיס, ותמיד הייתי קובל על כך שלא מספקים גם להם שירותי חינוך, תרבות ושירותים מוניציפאליים בסיסיים.
"אני התראתי אז שאם לא ניתן להם את כל אלה עכשיו, הילדים האלה שאוהבים אותנו עכשיו כל כך, ישנו את עורם, יגדלו ויהיו שונאים שלנו. ואכן, חששותיי התאמתו. בשנות השבעים קיבלו אותנו במאור פנים בעיר העתיקה, ואילו היום אנשים מפחדים לבקר שם. לצערי, אני לא מרבה להופיע בעיר, אבל אני שומע שמנסים להחיות אותה מבחינה תרבותית. אני חושב שמאוחר מדיי, מה שהיה בירושלים, לא ישוב, מפני שנשמה אי אפשר להשתיל. או שיש נשמה או שאין, מי שנשמתו כבר פרחה- אי אפשר להשיב לו אותה".
ילדות
"הילדות המוקדמת שלי הייתה בקטמון, לאחר מכן עברנו לממילא ולשכונות נוספות. ההורים שלי היו מורים, והם הרבו לעבור דירות בעקבות הצעות עבודה טובות יותר. באיזשהו שלב עברנו בכלל לטבעון, היינו שם כמה שנים עד שחזרנו לירושלים כשהייתי בן 16. הייתה לי ילדות מאושרת. כל אחד עובר טראומות הילדות שמשאירות טעם חמוץ בפה, במודע או שלא במודע, אבל הן אלה שמעצבות את האופי שלנו בבגרות. אחד הדברים שהכי זכורים לי מהילדות הוא שהכלב של השכנים אכל את הברווז שלי, היה לי ברווז מחמד.
"בילדותי הוריי התגרשו. הגירושין הגיעו בהפתעה מוחלטת כי בתור ילד ראיתי תמונה אידילית של המשפחה שלי. הייתה לי ילדות מאושרת מאוד, והרבה מאוד שנים חשבתי שהגירושין של הוריי לא השפיעו עליי, אבל היום אני מבין שהם כן השפיעו. בסופו של דבר מה שלא הרג אותי חישל אותי, הייתי חזק מאוד. למרות שהייתי ילד מבריק בפיזיקה ובכימיה, החלטתי שלא להמשיך להשקיע בתחום הזה ובמקום זאת בניתי לי אורגנית, החלטתי להיות מוזיקאי כבר אז. ואני חושב שהשינוי הזה היה הדרך שלי להתמודד עם הגירושין של הוריי".
מרטין בובר
"כשהייתי ילד הכרתי אותו, אני זוכר את המפגשים שלו עם חבריו – ש"י עגנון, ישעיהו לייבוביץ' וגרשם שולם. רק כשהייתי נער הבנתי עד כמה הוא חשוב, ורק כשהייתי בחו"ל הבנתי כמה הוא נחשב בעולם – בגרמניה ובארה"ב. הוא אחד הפילוסופים הגדולים שקמו במאה העשרים.
"חבל שהיום המשנה שלו נשכחה. כשהייתי ילד הייתי מתבונן בו, איך הוא שותה כוס קפה עם שבע כפיות סוכר, ולא האמנתי. אז שאלתי את הנכדה
שלו, שאצלה הוא גר: 'זה לא מתוק מדיי?', והיא ענתה: 'אל תדאג, הוא לא בוחש'. אני חושב שכשבובר נפטר, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה התמודדתי עם מוות. היית בן 11 אצל דודתי ולא ידעתי מה עושים כשמישהו מת, מה אומרים או עושים. בובר כתב גם שירה, רובם לא יודעים זאת. הוא היה פילוסוף משכמו ומעלה. אני זוכר שבשנות השמונים הגיע לארץ תיאולוג אמריקאי וביקש ממני לכתוב את המוזיקה לסרט על בובר".
לאה גולדברג
"אני זוכר שהייתי יושב על הברכיים שלה כשהייתי פוגש אותה בדרך לגן, הייתי הולך לגן ברגל מממילא ועד אזור מלון מוריה, שם היא גרה. היום איש לא היה שולח את ילדיו ללכת לבד מרחק גדול כל כך, אבל פעם ירושלים הייתה שונה. גם את לאה גולדברג וגם את ש"י עגנון אני זוכר לפי הסוכריות: לאה הייתה נותנת לי סוכריות מתוקות, היא מאוד אהבה אותי, כי לא היו לה ילדים, וסבא שלי היה מחבריה הטובים.
"ולעומת זאת כשעגנון הגיע לחגיגת יום ההולדת ה-85 של בובר, הוא נתן לי סוכריות שהיו חריפות בצורה שלא תיאמן, אז הלכתי החוצה וירקתי אותן. שאלתי את אבא שלי למה הוא מוצץ סוכריות חריפות כל כך , והוא ענה: 'אל תדאג, זה בסדר. אנשים זקנים מאבדים את חוש הטעם, אז הם צריכים משהו חריף מאוד בשביל להיזכר שהוא קיים'. כשהייתי קטן אבי היה מקריא לי הרבה מאוד שירי ילדים של לאה, אני יודע לדקלם חלק מהם בעל פה".
ניר ברקת
"אני לא יודע עליו הרבה, אבל הוא פוליטיקאי, למה כבר אפשר לצפות? אני שהחרדים כותשים אותו, מסכן".
עזיבה
"ירושלים היא העיר היחידה שכשאתה עוזב אותה אנשים מסתכלים עליך כאילו השתגעת, לפחות פעם זה היה כך. כמו שרבין אמר פעם שהיורדים מהארץ הם 'נפולת של נמושות', מי שעזב את ירושלים נחשב בוגד. עד היום אנשים חושבים שאני ירושלמי. כשעזבתי את ירושלים נכנסתי לדירה ברחוב נחמני במקום אלון אלוארצ'י. ישבתי במרפסת בדירה החדשה שלי וענדתי על ידי צמיד כסף.
"במרפסת ממול עמד איש ופתאום הוא אמר: 'זו לא היד של שטראוס?'. זה היה דני דותן, עוד ידיד ירושלמי שלי שעזב. עצוב שהיום אני מכיר יותר ירושלמים בתל אביב מאשר ירושלמים בירושלים. אני עצמי עזבתי כי ירושלים נהפכה לעיר קשה מאוד, יותר מדיי קשה, במיוחד למוזיקאים. כשהגעתי לתל אביב הרגשתי את השינוי באוויר, היו מוזיקאים רבים בשוק, ולכולם הייתה פרנסה. הייתה אווירה אחרת – מנגנים באש ובמים. הרגשתי שם שאני חלק מקהילה".
סל תרבות שטראוס
"בירושלים הייתי יושב בטעמון או בעטרה והייתי פוגש שם את יהודה עמיחי. רצינו להקים ביחד עמותה, אז פנינו לקרן ירושלים כדי לעשות זאת בדרכים המקובלות. דחו את הבקשה שלנו בטענה שיש עוד עמותה עם זהה לשלנו, אף שאחר כך התברר שהבקשה שלנו הוגשה ארבעה חודשים לפני הבקשה של העמותה השנייה. בסופו של דבר התכנית לא יצאה אל הפועל מסיבות פוליטיות מלוכלכות. לאחר מכן הוקם סל תרבות שטראוס, ואני עוסק בתחום הזה כבר 25 שנה.
"אבני הנוער הם ההזדמנות של העולם לשינוי אם אנחנו נשכיל לשנות אותם. אנחנו חוזרים ומחמיצים את בני הנוער מידי דור, את זה כבר אמר בובר. אני חושב שהאמנות והתרבות היו צריכות להיות חלק ממערכת החינוך הפורמאלית ולהיכלל במסגרת חינוך חובה. חבל שזה לא כך, וזה נותן את אותותיו.
"אי אפשר להפריד בין תחומים – תרבות קשורה לשלטון ולכלכלה, וכלכלה קשורה לפוליטיקה. הכול הוא מעין רשת אין~סופית של תחומם. התרבות לא עומדת בתוך ריק. סל תרבות שטראוס הוא מיזם שבמסגרתו אני מנסה לקדם במערכת החינוך אמנים בקשת של סגנונות וסקטורים, ללא הבדל דת, גזע ומין. אכל מי שחושב שהוא ראוי מוזמן. הסל מצליח לקדם הרבה מאוד אמנים".
אוונגרד
"אני לא יודע אם יש היום עוד מה שנקרא אוונגרד".
צדק חברתי
"צריך להיעשות כאן צדק חברתי, לצערנו המצב משתנה בכיוון רע, ואני מפחד שהוא לא הפיך. פעם הייתי פטריוט גדול, אבל היום לתיאור המכלול של הכיעור במדינה אני משתמש במילים 'סואב' ו'שואב'. הן מבטאות את התחושה שלי בנוגע למה שקורה בארץ, הן שילוב של המילה אוהב עם המילים שונא או סובל. אני לא אוהב את הדברים שקורים פה, ואני רואה את אלה שמשכילים ועוזבים ואת אלה שממשיכים להישאר וסובלים".
נהיגה
"אני מבחירה לא נוהג. כשהייתי בשנות העשרים שלי, לאף אחד לא היה אוטו, ולצורכי עבודה נסעתי הרבה במוניות, אבל לקנות רכב זו הייתה הוצאה גדולה מאוד. את הכסף העדפתי להשקיע בשעות הפנאי שלי, בספרים, בתקליטים ובבילויים. באיזשהו שלב הגעתי להחלטה שבמקום לקנות רכב, אעבוד יום אחד פחות בשבוע. הייתי הולך הרבה ברגל או נוסע באוטובוסים. אני אומר שיש שני דברים שאפילו מפגר יכול לעשות – לנהוג ולעשות ילדים, אני מעדיף שלא לקחת חלק בזה".
משפחה
"אני נשוי כבר עשרות שנים, יש לי ארבעה ילדים, וטוב לי. אני אוהב מאוד את אשתי ואת הילדים. כמו בכל דבר גם ביחסיי עם אשתי יש עליות ומורדות, אבל אלה הם החיים. אם אנחנו ביחד כבר כל כך הרבה שנים, סימן שיש לכך סיבה טובה. אני אוהב את ילדיי, ואני מקווה שהם אוהבים גם אותי".
אבנר שטראוס
"יוצר ותלמיד נצחי- אני ממשיך כל הזמן ללמוד, עד כמה שמלחמת הקיום מאפשרת לי. אבל המציאות היא לא קלה, זוהי ארץ אוכלת יוצריה ואמניה, והיא מיטיבה עם אחרים. אני לא מעודד כעס או מרירות, התחושות שלי עולות מהשלמה עם האפשרויות שניתנו לי".
אני כבר יותר משעה :-* – ואולי יותר 🙄 שקועה פה באתר…זה התחיל מבדיקת התקליטורים שאני רוצה לקנות סוף סוף…אחרי 4 שנים שאנחנו מכירים…ככל שאני יותר מתעמקת – אני מאושרת שפגשתי אותך בדה מארקר – זו היתה אהבה משמיעה ראשונה והשאר – הסטוריה…תמיד אומרת שכאשר אני פוגשת ומכירה אנשים מיוחדים – זה כמו למצוא פנינים מתגלגלות ברחוב. זה עושה לי את החיים שלא תמיד מסבירים פנים…אתה לא הפנינה היחידה שמצאתי שם ועכשו בפייס גם – אבל אתה בהחלט אחת הפנינים הזוהרות ביותר. אוהבת אותך מאד וחלק גדול מהמוזיקה גם – כידוע לא חסידה גדולה של בלוז דווקא 😉 הכי הפתעה פה – היכולות שלך בפיזיקה וכימיה – איזה קטע 😮