אמסטרדם

שעון מעורר צלצל, ליליאן חייכה
זה היה אתמול, כמו בעולם אחר
שעה שהיא סוחטת תפוזים למיץ
היא אומרת: אני מקווה שלא תאחר
אחר כך אני אורז את התרמיל
שותה עוד כוס קפה ואומר שלום
שעת בוקר מוקדמת באנטוורפן העיר
אני מרגיש נפלא, כמו בחלום

בחור צעיר עובר במכונית כחולה
עוצר. אני עולה, אומר תודה.
לאן, הוא שואל. לא חשוב, אני עונה.
לאמסטרדם, הוא אומר. שיהיה.
אני נרדם בזמן הנסיעה
הוא מעיר אותי, אומר זה המקום
המון אנשים הולכים ברחובות
אני עייף, חונק לי בגרון

כן, זוהי העיר וזוהי השעה
וזה הוא הגן וזאת הממלכה
אבל אני רעב, אין לי עבודה

בחורה חמודה אומרת לי ברחוב
שמע, אני אוהבת אותך
הו יופי, אני חושב, כן, סוף כל סוף
אחת כך סתם עלי נדלקה
אחר כך היא אומרת שגם ישו בעניין
ושיש לו איזה מועדון בעיר
אני הולך לשם עם תקווה לארוחה
ומקבל הצעת ביטוח חיים

אם בו תאמין תהיה תמיד שבע
בעולם הזה, וגם בעולם הבא
אני עושה חשבון – הראש או הקיבה?

ישנו מקום בעיר שקוראים לו פרדיסו
שם רואים את האנשים היפים
בכניסה מתברר לי שזה עולה קצת כסף
ואני לא העני היחידי
לכן אני מתפלח פנימה
עם בחור שקוראים וולפגנג
משחקים פינג פונג בין אורות אדומים
המון עשן, ואנשים זרוקים

וולפגנג שואל: האם אתה סטודנט?
אני אומר לו שלא, אני ככה סתם
מה זה סתם, הוא שואל –
היום פה, מחר שם.

אחר כך בחוץ יושבים על איזה גשר
חולמים על לחם רך ועל אישה
תחשוב, הוא אומר לי,
שהבתים זה מעוגות
והמים בנהר זה קוקה קולה
כשאני משתין לתוך המים
וולפגנג מביט בי בעצבות
לא טוב, הוא אומר, הרסת את הקולה
לבנות חלום חדש זה לא פשוט

תקועים בדממה ברחובות מתים
פליטים של שנות השישים
חיים באגדות ואחר כך כותבים